כשהייתי סטודנט, שנאתי לבוא להרצאות רק בגלל חובת הנוכחות. אם הרצאה מעניינת, אתה בא מתוך רצון ואם היא משעממת אז מטומטם להכריח אנשים לבוא נגד רצונם ולא ייצא מזה שום דבר טוב. כשהפכתי למרצה, אף פעם לא דרשתי חובת נוכחות ולא מתכוון אלא אם יכריחו אותי (ואני תקווה שזה לא יקרה).
הסמסטר זז לסופו ובאים למשרד שלי רבים שלא ראיתי אף פעם בהרצאה. זה בסדר, אין לי בעיה עם זה ואני משתדל לענות על כל שאלה ולעזור עם כל בעיה הקשורה לקורסים שאני מעביר. רק שהיום, למשל, לא היה לי אפילו רגע להתעסק בעניינים שלי, כי באו שלוש סטודנטיות אשר לא הופיעו באף הרצאה בסמסטר זה. עניתי על כל השאלות ושאלתי בסוף למה לא היו בהרצאות כי הרי דווקא בין השאלות שלהן היו הרבה כאלה שאם היו הבנות נוכחות, אז לא היה להן צורך לשאול אותן. שתי הבנות סיפרו על הסיבות שלהן שאני מקבל את הסיבות ואין לי בעיה. והשלישית אמרה שהרי אכזבתי אותה בקורס אחר בשנה שעברה ועל כן היא לא באה. ואז הבנתי שיש בזה משהו שמפריע לי בצורה בלתי רגילה:
זה שאכזבתי אותה, צר לי מאוד ולא נעים, אבל זה קורה. ברור שזה לא טוב ועדיין קורה
זה שהחליטה שלא לבוא להרצאות שלי, אין לי בעיה בכלל.
אבל הרי היא לא באה בשעות שהאוניברסיטה משלמת לי לא מעט כסף על זה שאני אלמד אותה וזה בגלל האכזבה שלה. מאידך גיסא, היא כן באה לשאול שאלות שמקורן בהחלטה זאת שלה. והיא גוזלת לא רק מזמני האישי אלא גם מהזמן שהייתי אמור להקדיש לסטודנטים אחרים הכן באים להרצאות. נכון שיש בזה איזה אי צדק? אם כבר החלטת שלא זקוקה לעזרה שלי, אז אולי כדאי שתהיי עקבית? או שאני טועה?