כשהייתי סטודנט, שנאתי לבוא להרצאות רק בגלל חובת נוכחות. אם הרצאה מעניינת, אתה בא מרצון; אם היא משעממת, טיפשי להכריח אנשים לבוא בעל כורחם — לא ייצא מזה שום דבר טוב. כשהפכתי למרצה, מעולם לא דרשתי חובת נוכחות, ואיני מתכוון לעשות זאת — אלא אם יכריחו אותי, ואני מקווה שזה לא יקרה. לקראת סוף הסמסטר מגיעים למשרד שלי רבים שלא ראיתי אף פעם בהרצאה. אין לי בעיה עם זה, ואני משתדל לענות על כל שאלה ולעזור בכל עניין הקשור לקורסים שאני מעביר. אלא שהיום, למשל, לא היה לי רגע פנוי, כי הגיעו שלוש סטודנטיות שלא הופיעו באף הרצאה בסמסטר זה. עניתי על כל השאלות, ובסוף שאלתי למה לא היו בהרצאות — שכן בין שאלותיהן היו לא מעט כאלה שאם היו נוכחות, לא היה להן צורך לשאול אותן. שתיים סיפרו על סיבות שאני מקבל בלי בעיה. והשלישית אמרה שאכזבתי אותה בקורס אחר בשנה שעברה, ועל כן לא באה. ואז הבנתי שמשהו כאן מפריע לי באופן בלתי רגיל. זה שאכזבתי אותה — צר לי מאוד, אבל זה קורה. לא טוב, ועדיין קורה. זה שהחליטה שלא לבוא להרצאות שלי — אין לי בעיה בכלל. אבל הרי היא לא באה בשעות שהאוניברסיטה משלמת לי לא מעט כסף כדי שאלמד אותה — ובגלל האכזבה שלה. ומאידך, היא כן באה לשאול שאלות שנוצרו ישירות מהחלטה זו. והיא גוזלת לא רק מזמני האישי, אלא גם מהזמן שהייתי אמור להקדיש לסטודנטים שכן מגיעים להרצאות. יש בזה איזה אי-צדק, לא? אם כבר החלטת שאינך זקוקה לעזרתי, אולי כדאי להיות עקבית? או שאני טועה?
Thoughts about the work and in its vicinity