Thoughts about the work and in its vicinity

אפיגרף:

יֵשׁ בְּדִיחָה יְשָׁנָה כָּזֹאת:

כַּבָּאִים מִתְכַּנְּסִים בְּפִינַת הָעִשּׁוּן וְדָנִים מָה לָתֵת לֶחָבֵר לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. הַצָּעוֹת רַבּוֹת, וְהַכֹּל לֹא זֶה. לְבַסּוֹף אוֹמֵר אֶחָד: “בּוֹאוּ נִתֵּן לוֹ סֵפֶר! סֵפֶר הוּא הַמַּתָּנָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר.” מְפַקֵּד תַּחֲנַת הַכַּבָּאִים, שֶׁגַּם הוּא נוֹכֵחַ בַּהִתְיַעֲצוּת, מֵשִׁיב: “לֹא, זֶה רַעְיוֹן גָּרוּעַ. הָיִיתִי אֶצְלוֹ בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל אִשְׁתּוֹ וְרָאִיתִי בְּמוֹ עֵינַי: כְּבָר יֵשׁ לוֹ סֵפֶר בַּבַּיִת.”

הַבְהָרָה: מָה שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לָכֶם כָּאן הוּא אַגָּדָה. בְּאַגָּדָה הַכֹּל תָּמִיד בָּדוּי. אִם מַשֶּׁהוּ נִרְאֶה לָכֶם מֻכָּר — טְעִיתֶם. כִּי דָּבָר כָּזֶה לֹא הָיָה. בְּשׁוּם מָקוֹם. אַף פַּעַם. וּנְקֻדָּה.


בְּמַלְכוּת רְחוֹקָה־רְחוֹקָה הָיְתָה לְפָנִים אוּנִיבֶרְסִיטָה. וּבָאוּנִיבֶרְסִיטָה עָבַד פְּרוֹפֶסוֹר אֶחָד. שֶׁהָיָה מַעֲבִיר לִפְנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים הַרְצָאוֹת, וְלַמֻּכְשָׁרִים שֶׁבָּהֶם הָיָה מַפְקִיד עֲבוֹדַת מֶחְקָר. וְהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת דָּרְשָׁה בְּלִי הֶרֶף אֶלֶקְטְרוֹדוֹת חֲדָשׁוֹת. עֲבוֹדָה מוּזָרָה כָּזֹאת. מֶחְקָרִים מוּזָרִים כָּאֵלֶּה.

העניין הוא שהאלקטרודות נסתמו לעיתים קרובות בכל מיני שאריות של תמיסות, שאי אפשר היה לנקות מהן, הממברנות שלהן התעכרו, וגם הסטודנטים מדי פעם שברו אותן. והנה ביום בהיר אחד שבר סטודנט אחד את האלקטרודה הלפני־אחרונה ממלאי הישָׁנים, ולכן החליט הפרופסור להזמין חדשות. אלקטרודה חדשה אחת הזמין מחברת האלקטרודות הטובה בעולם. האלקטרודה הזאת הייתה אמורה להיות מיוחדת: לפיה ייבחנו כשירותן של כל שאר האלקטרודות. ולעבודה הרגילה הזמין הפרופסור אלקטרודות פשוטות יותר. חמש בבת אחת — כי את השישית הבטיחו לו במתנה.

הרבה כסף זה עלה? אוֹי, הרבה! כל האלקטרודות יחד עלו בערך כמו משכורת חודשית של פועל פשוט באותה ארץ רחוקה. אבל לפרופסור הן היו נחוצות מאוד בכל זאת. חוץ מזה, לפרופסור שלנו הייתה תיבת כסף מיוחדת. הפרטית שלו. הכסף הגיע לשם מהאוניברסיטה מדי שנה, ולהוציא אותו אפשר היה על נסיעות לאוניברסיטאות אחרות, על קניית כל מיני מחשבים שהפרופסור היה זקוק להם לעבודה. ובכן, גם אלקטרודות אפשר היה לקנות בכסף הזה. הפרופסור תמיד נהג כך, כבר שנים רבות.

אבל הנה צרה: הלך הפרופסור פעם אל תיבת הכסף כדי לקנות לעצמו מחשב חדש. והתיבה עמדה בחדר מיוחד, ובכניסה ישבה שׁוֹמֶרֶת הָאוֹצָר, שרשמה מי לוקח כסף ועל מה. ושומרת האוצר אומרת לפרופסור: לא אתן לך, יא פרופסור, את הכסף שלך. כי רשום אצלי שאתה, הנה, קנית עליו חמישה מחשבים שלמים. אין לך צורך בשישי!

הפרופסור נדהם נורא. ראשית, הוא לא השתעשע במחשבים. לקרובי משפחה בכפר לא שלח, אלא השתמש בהם לעבודה. אחד, אמנם, העמיד לסטודנטים שלו במעבדה. כי אותם מחשבים שהאוניברסיטה נתנה לסטודנטים לא עבדו, אלא רק התלוננו כמה הם זקנים, חולים ושבורים. והסטודנטים — גם הם צריכים לעבוד. אז העמיד להם מחשב אחד לא־חולה לכולם. ועוד: הפרופסור עבד באוניברסיטה שנים רבות, ומחשבים אינם חיים כל כך הרבה שנים. לכן, כשמחשב היה מת מזִקנה, הפרופסור היה קובר אותו, מתאבל, ואחר כך קונה חדש. איך אפשר בלי מחשב בעבודה? ובמהלך כל חייו הוציא הפרופסור מאותה תיבה כסף לא לחמישה, אלא לכל עשרים וחמישה מחשבים. ודווקא כאן נפלה אצל שומרת האוצר טעות: היא רשמה מחשבים של אחרים על שם הפרופסור.

בקיצור, התדיינו והתווכחו, הפרופסור הוכיח את שלו, שומרת האוצר התעקשה את שלה. בסופו של דבר מחקו בכל זאת מהפנקס את המחשבים המיותרים שנרשמו על שמו. אבל גם חדש כבר איכשהו לא התחשק לפרופסור לקנות. שלא לבוא לידי צרות אחר כך. מוטב לעבוד פחות וגרוע יותר, ובלבד לא ליפול לפנקס של שומרת האוצר.

אבל האגדה שלנו אינה על מחשבים, אלא על אלקטרודות. אז הנה, הזמין הפרופסור משתי חברות אלקטרודות, סיפר הכול לשומרת האוצר, והיא אומרת לו: את הבקשה ההיא, על אלקטרודה אחת יקרה מאוד, אני כבר אאשר לך. ויש עליה כסף. אבל את השנייה, על חמש אלקטרודות זולות יותר, אין בדעתי לאשר בשום אופן. כי כבר יש לך אלקטרודה! אני בכבודי ובעצמי ספרתי עליה כסף. בדיוק בבקשה הקודמת.

וישב הפרופסור על אֲחוֹרָיו, וְשָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת. ובאמת, לשם מה למד עד שנהיה לפרופסור, אם שומרת אוצר פשוטה מחליטה כמה מחשבים צריכים להיות לו וכמה אלקטרודות. כנראה לא לזה למד הפרופסור! וגם לימד — לא את זה.