לעמיתיי המכובדים, שלום,
בתום שנתיים של מגפת הקורונה ואחריהן עוד שלוש שנות לימודים פגומות בשל המלחמות — ואין לדעת אם כל הסיפור הזה מאחורינו או שאנחנו לקראת הפרק הבא שלו — המצב בהוראה השתנה באופן דרמטי, ולהערכתי, באופן בלתי הפיך.
היום אנחנו נאלצים להרצות לקהל סטודנטים שאת רוב ניסיון הלמידה שלהם ברמה התיכונית ועל-תיכונית רכשו דווקא במסגרות אלה. הם אינם ערוכים ואינם מסוגלים לקלוט ידע בצורה שאנחנו רגילים אליה. לכן הם עושים כל מאמץ לשמוע הרצאות מוקלטות או שידורים ישירים בזום. הם מעדיפים שלא לשאול שאלות תוך כדי ההרצאה, אלא לשלוח שאלה כתובה בצ'אט או בוואטסאפ. הם אינם משוכנעים בחיוניות של מגע ישיר עם מרצה בתהליך הלמידה.
כדי לא להישאר בגדר הפשטות, אביא שתי דוגמאות מהחיים.
האחת: שובצה לי הרצאה בשעה 16:00. לפניה — ארבע שעות של קורס תובעני במיוחד, ולפני זה עוד משהו. כלומר, הסטודנטים מגיעים אליי בסוף יום לימודים ממושך ומתיש. התוצאה הצפויה: כ-60% מהרשומים פשוט לא מגיעים — ואני מבין אותם לחלוטין. ביקשתי מראש המחלקה לאפשר לי להעביר את ההרצאה מהבית בזום, בנימוק שהסטודנטים ממילא לא יגיעו. התגובה הייתה נזיפה חריפה: "חוצפה! אתמול ביקשו שיעור נוסף, המרצה הסכים ובא ללמד בחינם — ובאו שישה סטודנטים מכל הקבוצה!" — ובכן, זה בדיוק העניין. הכעס מופנה כלפי הסטודנטים, אבל הבעיה היא במבנה.
השנייה, פחות דרמטית אך אולי יותר אופיינית: לפני כמעט כל הרצאה, אני ועמיתיי נתקלים בבקשות של סטודנטים לעבור לזום. ובאף הרצאה אין נוכחות של יותר ממחצית הרשומים. אצלי — נוכחות חופשית, אז אין לי בעיה עם זה. אבל עמיתים אחרים חשים בכך כפגיעה ממשית. בכל מקרה, זו כבר אינה תופעה שולית — זו הנורמה.
אני צופה כבר זמן רב בניסיונות הדי כושלים שלנו, המרצים, להחזיר אותם לשגרה של לפני חמש שנים. השאלה שאני רוצה להעלות היא: (א) האם זה אפשרי? ו-(ב) האם זה הכרחי?
תשובתי האישית לשתי השאלות הללו היא "לא". אנחנו יכולים לבזבז זמן, עצבים ומשאבים ולהמשיך במאבק נגד טחנות הרוח — או לחלופין, להסתגל לנסיבות ולמצוא את הטוב שבמצב הרע (לימון לימונדה).
ראשית, האם בכלל נדרש מרצה כדי להשתלט על חומר תיאורטי ברמה אקדמית הולמת? לדעתי, כן. עובדה היא שאינם ידועים מקרים של מדענים מצליחים שלמדו מספרים בלבד. מעבר לחומר הנרחב שספר טוב יכול להציע, נדרש מישהו שיעזור להבחין בין העיקר לטפל, להתאים את החומר לסטודנט הספציפי, ולענות על שאלות — גם כאלה שנשאלו וגם כאלה שהסטודנט עצמו טרם ניסח. יחד עם זאת, כיום רבים מאיתנו לומדים בהצלחה מסרטוני וידאו, תוכנות הוראה, בינה מלאכותית וכדומה. אם אנחנו מצליחים בכך — אולי גם הסטודנטים יצליחו?
אני אישית סבור שכן, אך באופן חלקי בלבד. אני מציע לחלק את החומר הנלמד לשני מישורים: המישור הקבוע, שניתן להעביר באמצעות ספר לימוד טוב — שהרי שתיים כפול שתיים היה ויישאר ארבע. ולצדו, מישור משתנה שעדיף להעביר דווקא במפגש אישי בין מרצה לסטודנטים: מענה לשאלות, תיקון טעויות בשלבים מוקדמים כשהתיקון עדיין קל, וכדומה.
לפיכך, אם הדבר היה תלוי בי בלבד, הייתי מחלק את שעות הסמסטר כך: חלק מהן יועבר מהספר או מהרצאה מוקלטת, וחלקן — הרצאות שבהן כדאי להתייצב פיזית ולשוחח עם המרצה בכיתה. היחס בין השניים פתוח לדיון, אך הערכתי האישית היא כ-75% תכנים קבועים וכ-25% מפגשים עם מרצה.
אין כאן חידוש ממשי. ידוע ששיטה דומה קיימת, למשל, באוניברסיטאות רבות בארה"ב ובמקומות נוספים. כנראה הגיע הזמן שגם אנחנו נאמץ גישה זו.
כמובן, בדרך לשינוי הזה עומדים לא מעט קשיים, ובולט שבהם הוא המכשול המינהלי. שהרי המעסיק שלי — האוניברסיטה — משלם לי על שעות הוראה פרונטלית, וקיצוץ עצמאי בשעות אלה פוגע גם בי וגם בעמיתיי. לפיכך יש לקחת זאת בחשבון, לנמק היטב מול ההנהלה ולנסות לשכנע אותה להפעיל את הגישה לפחות במסגרת פיילוט.
אני מתנצל על הציטוט הבנאלי, אבל — אם נרצה באמת, זאת לא בהכרח תהיה אגדה.
שלכם, פרופסור אלכס לוגובסקוי
